לקח לי זמן להתרגל להגבלות בתקופת הקורונה.
מצאתי את עצמי מפשפשת באימיילים ישנים ולא תאמינו מה מצאתי…
“בלוג הטיולים” שהקמתי לפני 10 שנים המתעד את הרפתקאותיהם של רוני ואודי בטיול טרום חתונה לסרי לנקה.
במעבר בין הפוסטים (וגעגוע אמיתי לחופשה זוגית ללא ילדים) הגעתי לשלוש מסקנות חשובות:
1. פעם הייתי הרבה יותר מצחיקה. (ורזה).
2. לעיתים קרובות אני נקלעת לסיטואציות מוזרות- מה שנקרא “קלאמזי” (ומספרת על כך בדיעבד בהרבה הומור).
3. בסוף- מתרגלים להכל. כמעט.
הֶרְגֵּל
דמיינו עיירת חוף מהממת, שקיעה בשלל צבעים שמסמלת את מנוחת אחר הצהריים והכנות למסיבת “הירח המלא” שמתקיימת הלילה. אחרי שהמסיבה הסתיימה- דמיינו את עצמכם זרוקים על החוף, רגועים. לאט היא מגיעה, מציצה לה הזריחה, ביישנית אך צורבת בעיניים. הבוקר פה ושוב יום חדש. אפשר להתרגל לזה, לא?
מהו הֶרְגֵּל? כשהיינו בבית וחשבנו על היעד סרי לנקה, תהינו לעצמנו “מה אנחנו צריכים את כל הלכלוך והבלאגן? הלחות והזיעה? הקבצנים וריח הדגים? הרי כל כך טוב לנו במרכז תל אביב עם המזגן, המים החמים והאוכל הישראלי”.
אחרי יומיים בסרי לנקה (שדומה בתרבותה ובאורח החיים להודו) כבר התחלנו להגיד שממש נחמד לישון עם מאוורר (למרות שהוא קצת חורק), היתושים לא כל כך מעצבנים (כי הרגנו אותם לפני שהלכנו לישון) ואפילו להתקלח במים קרים זה מצחיק וכיף (אחרי יום חם במיוחד).
כשהסתובבנו ב-Kandy, אחת הערים הגדולות בסרי לנקה, הזדעזענו מהלכלוך והסירחון. ריחמנו על התושבים. כל פעם שאחד התושבים ראה שאנחנו מסתכלים לעברו הוא חייך חיוך חסר שיניים והניד ראשו לשלום בשמחה.
“איך זה יכול להיות שהם כל כך שמחים?” שאלנו את עצמנו. הרי הם הולכים יחפים ברחובות על מדרכה שאנחנו אפילו מתבאסים לדרוך עליה. “אין להם שיניים! מה קורה פה??!!@#$!”
הם רגילים. לא מכירים משהו אחר. אנחנו צריכים לרחם עליהם? או הם עלינו?
Mirissa Beach
משנים לוקיישן. חוף הים של MIRISSA. בית מלון 3 כוכבים עם מים חמים, בריכה, מזגן, טלוויזיה ומרפסת לים.
על שפת הבריכה מגישים קוקטיילים, המגבות ענקיות נקיות ומפנקות והבופה בבוקר ובערב מושלם.
מלון פרדייס. מי צריך יותר מזה? התרגלנו.
תוך יום כבר מצאנו מכולת מצוינת, הכרנו כבר חלק נכבד מאורחי המלון שהפכו להיות חברים לגלישה. בבר השכונתי כבר ידעו בדיוק מה אנחנו שותים ובמסעדה הקבועה ידעו כבר להניח לאודי את הקטשופ והלימון ליד הצלחת.
אחרי ארבעה ימי רביצה החלטנו שחייבים להמשיך בדרכנו לחוף הבא UNAWATUNA. אבל רגע! בדיוק התחיל להרגיש לנו כמו בבית! לנסוע שוב למקום אחר? להתרגל מחדש? אז החלטנו להישאר יום נוסף.
צונאמי
מצויידים בשני גלשני בוגי, נסענו לחפש גלים גבוהים בחוף אחר. היינו חייבים להצדיק את העלות הנוספת לביטוח “האקסטרים” שהצטיידנו בו מהבית. הגענו לחוף של גולשים אמיתיים, כן, כאלה אנחנו- היפים והאמיצים. שמנו את הגלשנים מתחת לבית השחי ורצנו לכיוון המים, ממש משמר המפרץ, השיער מתנופף (שלי, כן?!) בגדי ים הדוקים על הגוף, השיזוף, אווו השיזוף. צפינו מרחוק בגולשים המקצועיים יושבים על הגלשנים שלהם וממתינים לגל הנכון. התחלנו לחתור. אחרי שעה של חתירה (עם הפסקות) הגענו לאיזור של המגניבים. פצחנו בנסיון לתפוס את הגל המושלם וכשלא הצלחנו תירצנו את זה ב”הגלים נמוכים מדי” וגם “איזה ים שקט, ים דרעק”. שינינו כיוון וחתרנו לעבר גלים גבוהים יותר.
טוב, זה הולך ומסתבך- והנה (תודה לבודהה) ברגע שתפסנו את הגל הענק בהיסטוריית גולשי הבוגי, נגלה לנגד עינינו מקבץ מכובד ומוגזם של סלעים ענקיים ומשוננים. תוך כדי נסיון ההימלטות, הספקתי לצרוח לאודי (שמא לא רשם לעצמו) “מספר הפוליסה שלי 5668943” וברגע אחד קריטי הצלחנו לחמוק מהמוות האימתני ובכוחות אחרונים חתרנו לעבר החוף. איזה כישלון. “ים דרעק”.
התיישבנו במסעדה קטנה על החוף, עייפים ובכלל לא מרוצים. התחלנו לדבר עם אחד העובדים שסיפר לנו שלפני כמה שנים הגיע לחוף צונאמי ענק. הוא איבד את אישתו בתוך ביתו שקרס.
גם את בתו הבכורה, שהיתה באותם רגעים באוטובוס עם חבריה, בדרך חזרה מבית הספר, גם אותה לקח הגל האכזר. גם אותם.
הוא איבד את כל רכושו והעביר את שלושת בנותיו הנותרות לבית דודתן בצפון המדינה. “היום”, הוא סיפר בדמעות, “אני יוצא לפגוש אותן, לא ראיתי אותן מאז”.
כל ערב הוא שותה לשוכרה. שותה ומתאבל.
לזה… אי אפשר להתרגל.